שביתת רעב? סולידריות? נשארנו די לבד

ד"ר אבי עופר שובת רעב ליד כיכר החטופות.ים מאז ערב יום השואה, בדרישה לעסקה. מה הניע אותו למעשה, מי הצטרפו אליו, מי בא לחבק, איך הגיבו משפחות החטופים.ות ולמה האהדה הכללית לא היתרגמה לתמיכה המונית

אבי עופר

לאחר חודשים של העדר משא-ומתן כלשהו על החטופים.ות הרגשתי כי באו מים עד נפש. המשפחות, קבוצות המאבק, וגם התנועה הדמוקרטית האזרחית ואני עצמי עשינו כל מאמץ להעיר את הציבור מתרדמתו ולמלא את הרחובות בזעקה ובדרישה לעסקה, אך לשווא. היו הפגנות, אך לא מספיק גדולות. היו פוסטים, מאמרים, כל אמצעי מחאה מוכר; ועדיין לפי הסקרים שלנו, רק 15% מהציבור שדורש עסקה עכשיו יצא לרחוב, ועסקה אין.

בפסח האחרון חשתי שאיני יכול לשאת זאת עוד. הרגשתי חובה לעשות צעד אחד קדימה, מחויב יותר. צעד שיבטא את עומק הסולידריות שלנו, ואולי יניע את אותם 85% שמרגישים כמוני, אבל נשארו בכורסה או על המרפסת, לצאת לרחוב ולהביע סולידריות בקול גדול, שממנו הממשלה לא תוכל להתעלם. חשבתי שצעד כזה הוא שביתת רעב, כלי עמוק ורב-עוצמה, שנעלם מהארסנל שלנו מאז שביתת הרעב של אייבי נתן, לפני שני דורות. כיוון שאני עצמי שבתתי רעב למשך שבוע גם ב-1998 וגם ב-2017, למען הסדר מדיני ושלום, קיוויתי שאוכל למשימה, למרות גילי המתקדם. לא בלי היסוסים הודעתי זאת למשפחתי, וכשקיבלתי את ברכת הדרך (מלווה בדאגה עמוקה), החלטתי להודיע על שביתת רעב בדרישה לעסקה – ללא הגבלת זמן ועד שהחטופים.ות יחזרו (ולמעשה עד שתיחתם עסקה ותאושר על-ידי הממשלה).

חברותי וחברי לתנועה הדמוקרטית האזרחית סברו שגם על התנועה ליטול חלק במעשה, וכך הכרזנו כי החל מיום א', ה-5 במאי, ערב יום השואה, נפתח בשביתת רעב ובמשמרות סולידריות (עם או בלי צום). ההרשמה המוקדמת הלא-גדולה לשביתה ולמשמרות הראתה שלא ברור עד כמה תיכנס הקריאה ללבבות, אבל התחלנו: אני, ולצידי ד"ר טליה עדן ודייויד שלו, שהגיע למקום והצטרף בספונטניות, כשלצידנו משמרת סולידריות קטנה מאוד. בסופו של דבר נרשמו למשמרות כ-80 א.נשים, אך רק כמחציתם התנדבו בפועל. חברה אלינו גם קבוצתו של שלמה רגב (שולטי), שעורכת צומות מהבית, במשמרות, ואפילו קבוצה דומה מאזור ונציה שבאיטליה.

"זו פעם ראשונה שבה אני מרגיש.ה

שהחברה הישראלית באמת רואה אותנו",

נאמר לנו יותר מפעם אחת עם דמעות בעיניים

על-ידי בני משפחות החטופים.ות

מאות באו, לחצו יד, חיבקו, אבל משמרת הסולידריות

נותרה זעירה. מה עוד צריך לקרות כדי שהמונים

ייצאו לפעולה שדורשת התמדה? כאקטיביסט

42 שנים אני יודע שזהו דבר שלא ניתן לחיזוי

הישיבה באוהל שביתת הרעב שליד כיכר החטופות.ים (לא בתוכה) מתישה לא פחות משביתת הרעב עצמה, אך זימנה רגעים מפעימים רבים, שהם לבדם היו שווים הכול. שביתת רעב עדיין מרגשת מאוד את מי שנחשפים.ות אליה, ויש בה עוצמה רגשית עמוקה, שכמעט שום פעולה אחרת אינה מצליחה להעיר. חזקות ביותר היו תגובות של משפחות חטופים.ות: "זו פעם ראשונה שבה אני מרגישה שהחברה הישראלית באמת רואה אותנו", נאמר לנו יותר מפעם אחת, עם דמעות בעיניים. והרי רבבות כבר ביקרו את המשפחות והזדהו עם סבלן במהלך שמונה חודשים, אך מסתבר שצעד כזה, מעומק הלב ותוך נטילת חלק ממשי בסבל המשפחות, הוא שממחיש להן שאכן יש בחברה הישראלית הזדהות אמיתית ומלאה עם סבלן ומאבקן. 

הרבה אנשים ונשים עוצרים לידנו בהתפעמות ובתקווה שהצעד הזה מעורר בהן.ם, שמתבטאות בכתב, בספר המבקרים.ות של האוהל. בלכתנו להפגנה היומית של המשפחות האקטיביסטיות בשער בגין של הקריה, ובקפלן במוצאי-שבת, מורעפת עלינו אהבה והתרגשות. מאות באו ולחצו יד, חיבקו, שאלו בדאגה לשלומנו. גם זה היה שווה את המאמץ והסיכון. אבל משמרת הסולידריות נותרה זעירה וקשה לאיוש, עד כי לא פעם אני יושב שם לבדי. אני נשאל רבות במה אפשר לעזור, ועונה שהעזרה היחידה הנדרשת היא לשבת עימנו במשמרות; רק מעטים מהמתרגשים.ות אכן עשו זאת בפועל. כמה מהמבקרים.ות אמרו וכתבו שבעקבות שביתת הרעב שלנו הם.ן יחזרו לרחובות, כי הבינו שהגיעו מים עד נפש, וכי רק יציאה המונית לרחוב עשויה להניע עסקה. אך רוב מי שעצרו אצלנו, ממילא כבר משתתפים בהפגנות. 

התקשורת החלה לסקר אותנו רק בשבוע השני, וגם זאת באופן חלקי ולא רצוף, ועדיין ללא סיקור טלוויזיוני כלל. כך גם לא ניתנה לנו הבמה להציג את שביתת הרעב לציבור הרחב ולקרוא לדגל. חמור מזה: המדיה של המאבק, בעיקר אור-לי ברלב ואסתי סגל, כן סיקרו אותנו וברציפות והופצו גם פוסטים רבים ברשת ונראה כי חלק ניכר מא.נשי המאבק יודעות.ים עלינו. ובכל זאת, הן.ם לא ביצעו את הצעד הקריטי של מעבר מהפגנות שבועיות של שעה-שעתיים למשמרות סולידריות של יום או אפילו חצי יום. נתון זה מצטרף למידת הנוכחות בהפגנות היומיות מול שער בגין, שלהן גרעין קשה של 30-50 פעילות.ים וכמעט שאינן עוברות את הרף הנמוך מדי של 200 מפגינות.ים בערב.

מה עוד צריך לקרות כדי שהסנטימנט הציבורי המחויב יוציא המונים לפעולות שדורשות קצת יותר התמדה? אין לי תשובה לכך. כאקטיביסט זה 42 שנים, אני יודע שהסנטימנט הציבורי הרחב אינו ניתן לחיזוי, גם לא הסיבה המיידית המעוררת אותו. עד היום כשלו כל הנסיונות להנדס ולבנות סנטימנט כזה, בכל עניין ציבורי חברתי שהוא, כואב ומעורר רגשות ככל שיהיה.

לפעולתנו ערך סגולי בפני עצמה, אך בהעדר מענה ציבורי משמעותי אליה לאורך זמן, נצטרך לשקול אם נכון להמשיך ולסכן את עצמנו ולשבש את חיינו במצב כזה.

ד"ר אבי עופר מקיבוץ מענית הוא יו"ר ועד התנועה הדמוקרטית האזרחית