עכשיו כן הזמן

:

נתניהו מוביל והשמאל מתחבא

באמצעות הסיסמה "אני היחיד שימנע מדינה פלסטינית" נתניהו סוחף המונים. על השמאל להרים את הכפפה.

עודה בשאראת

הרוע, פנים רבות לו. ב-1995, בסוף מסע הבחירות בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, הופיעה הסיסמה: "נתניהו טוב ליהודים". ב- 2015 הסיסמה הייתה "הערבים נוהרים לקלפיות". מ-2019 ואילך הואשמה האופוזיציה בכך שהיא תקים "קואליציה עם תומכי טרור" (כלומר, המפלגות הערביות). ואילו כעת נולדה כהרף עין עוד סיסמה: "רק נתניהו ימנע הקמת מדינה פלסטינית".

וכך, כאשר ציבור המחאה הפשיל שרוולים למלא את הריק שיצר החידלון הממשלתי לאחר השבעה באוקטובר ועסק במטלות אזרחיות (ובנושא זה כדאי לקרוא את מאמרה של איריס לעאל ב"הארץ"), המשיך הצד השני, תחת פיקודו של נתניהו, במלאכת המעבר לדיקטטורה - בחקיקה, במינויים, וגם בהסתה.

פקודו של נתניהו, איתמר בן-גביר, באמצעות המשטרה ובגיבוי הפרקליטות, פועל בכל המרץ לחיסול כוחה הדמוקרטי והאלקטורלי של האוכלוסייה הערבית, ולהשתת אווירת טרור ממסדי עליה, הן באוניברסיטאות והן במערך המפלגתי. בצלאל סמוטריץ, על תקן מפקדה של חזית נוספת, פועל במרץ לחסל כל אפשרות לשיח עם ההנהגה הפלסטינית בגדה המערבית, ונותן אור ירוק לטיהור אתני בשטח C. ואילו לנתניהו ולבני-בריתו במפלגה אין שום הצעה לגבי העתיד, פרט לסיסמה "חיסול החמאס".

"אין כמו הפורמולה

של זעם ופחד, עבור

כל דיקטטור, כדי להוביל

לעמדות קיצוניות והרסניות"

הקטל האכזרי שביצע חמאס בשבעה באוקטובר באזרחים, ילדים ומבוגרים, מילא את לב הציבור הישראלי, בעיקר היהודי, ברגשות זעם ופחד. ואין טובה יותר מהפורמולה הזו, עבור כל דיקטטור, כדי להוביל בה את ההמונים לעבר עמדות קיצוניות והרסניות. בימים ההם, לפני השבעה באוקטובר, נכנע הציבור להסתה של נתניהו בצמתי הבחירות המכריעים. קל וחומר כעת, כאשר דמם הניגר של החללים שוטף את המדינה ואת האזור כולו.

לפני כחודש, כאשר ישבנו יחד חברים, ערבים ויהודים, המחויבים לשלום ולצדק, הייתה בינינו תמימות דעים שלא זה הזמן לדבר על "היום שאחרי". אמרו שהחברה הישראלית על שני חלקיה, היהודי והערבי, עדיין בהלם. אך בשבועות האחרונים הדברים השתנו מקצה לקצה. מי שמוביל את השינוי הוא, כמו תמיד, הימין ובראשו, כמו תמיד, נתניהו, המייצב את עצמו כחומה הבצורה נגד הקמת מדינה פלסטינית. מנגד, בצדה השני של המפה הפוליטית, מנסים להתחבא ולטאטא את הנושא מסדר היום. כך נותרת סיסמתו החדשה של נתניהו כנשק יום הדין, שאין מי שיכול לעמוד נגדה.

זהו האתגר של המחאה: לא לברוח מהעימות הזה, אלא להרים את הכפפה, באמצעות מתקפה פוליטית שלא מגמגמת ולא מתנצלת.

התנגדות חיונית בזמן מלחמה

מחאה בזמן מלחמה היא אולי מסוכנת, אבל יש לה תפקיד: ליצור מרחב בטוח למגוון קולות ומחלוקות.

חמוטל גורי

מאז השבעה באוקטובר מציף אותנו מדי יום בליל של רגשות: צער ואבל, כאב, פחד, כעס, תסכול, תחושת חוסר אונים וייאוש, לצד חמלה גדולה כלפי אלה ששילמו את המחירים הכבדים ביותר. הנפש האנושית, ברגעיה הגדולים, מסוגלת להכיל כמה רגשות בכפיפה אחת, עם כל הקושי הכרוך בכך.

אך מה בנוגע לנפש הקולקטיבית? זו, כך מסתבר, מגלה פחות גמישות רגשית ויכולת הכלה של רגשות סוערים, ואף מתנגשים. וכך, בשיח הציבורי, אותה חמלה מופלאה ונדיבות אינסופית שמכוונת אל נפגעות ונפגעי מתקפת חמאס האכזרית בשבעה באוקטובר, נעצרות לא פעם בגבול עזה.

אין לשפוט אדם ברגע של אבל ואימה. אבל גם אל לנו לעצום עיניים לנוכח תהליכים של הקצנה ושל שיח שמבקש לדון אותנו לחיים על החרב, לנצח.

"הנפש יכולה להכיל בליל

רגשות, אבל היא לא יכולה

לחיות בלי תקווה ובלי חזון"

בעת מלחמה, התנגדות הופכת למסוכנת עוד יותר. אם לפני השבעה באוקטובר סומנו פעילי ופעילות מחאה כבוגדים ועוכרי ישראל, הרי שכעת, פוסט במדיה החברתית המבטא כאב על מות ילדים ואנשים חפים מפשע בעזה יכול להסתיים במעצר, בהשעיה ממקום הלימודים או העבודה, או במתקפת נאצות ואיומים. ההשתקה העצמית עובדת שעות נוספות.

"זה לא הזמן למחאות עכשיו", נאמר. עכשיו זמן אחדות. "זה לא הזמן לדבר על הסדר מדיני, קודם צריך למוטט את חמאס". אך בעוד אנשי ונשות המחאה, שיצאו בהמוניהם לרחובות כדי לשמר את הדמוקרטיה הלא-מושלמת שלנו, עסוקים במילוי הוואקום הנורא שנוצר כאן, יש מי שדואגים להצהיר שלעולם לא יסכימו לפתרון שיביא, יום אחד, קץ לסכסוך הדמים, הגובה שוב ושוב מחירים בלתי נתפסים.

הנפש יכולה להכיל בליל של רגשות, אבל היא לא יכולה לחיות בלי תקווה ובלי חזון של טוב עתידי. גם הנפש הקולקטיבית, בהעדר תקווה, נשחקת ומתכווצת.

לנו, נשות ואנשי החברה האזרחית, שהתגלתה במלוא תפארתה בחודשיים האחרונים, יש תפקיד חיוני בהשבת התקווה. יש לנו תפקיד ביצירת מרחבים בטוחים לשיח פתוח ואמיץ, שאינו מטאטא מחלוקות מתחת לשטיח ומאפשר למגוון קולות להישמע. יש לנו תפקיד, בפרפרזה על שירו הנפלא של יהודה עמיחי, לפתוח את האגרוף הקמוץ ליד פתוחה ואצבעות.