הפגיעות המיניות: ההשתקה

ההתעלמות, התירוצים, המערכת המיושנת. בעולם, וגם בישראל, התקשו להתמודד. פרויקט מיוחד

הפגיעות המיניות: פרויקט מיוחד

לדבר בשמן

לאחר ה-7 באוקטובר לקח על עצמו איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית שליחות היסטורית. "הדרך היתה קשה מנשוא"

כרמית קלר-חלמיש

אף פעם לא חשבתי שזה יהיה ה"תפקיד" שלי בהיסטוריה. 

חודש אוקטובר, שנת 2023. אחת המשימות שלי ל"אחרי החגים", לצד רבות אחרות, היתה לחשוב כיצד לציין שש שנים ל-#MeToo. להזכיר מחקרים, לבחון מה השתנה, לחשוב מה הלאה; כיצד השתנה עולמנו לאחר אותה מחאת רשת מהפכנית. 

אבל מעולם לא הגענו ל"אחרי החגים". ב-7 באוקטובר השתנו חיינו לעד, עוד מוקדם להבין בדיוק איך. השנים יעצבו את ההבנה והתודעה הזאת. בימים של אחרי ה-7 באוקטובר מצאנו עצמנו מתמודדות עם תרחישי בלהה, הלקוחים מעולמות קדומים ומסדרות וסרטים אלימים עם הגבלות גיל. והציון של #MeToo ואיתו שאר משימות השגרה נדחקו הצידה, ליום שאחרי. 

"כיבוש נשים באמצעות פגיעות מיניות שימש

במשך דורות כהוכחה לניצחון ולמידת גבריותו

של הלוחם. הוא נועד לבזות, להשפיל ולבייש"

ממש בימים הראשונים הבנו שהעיסוק בפגיעות מיניות רלוונטי גם למלחמה. לאורך ההיסטוריה נחשב אונס לתוצאה בלתי נמנעת במהלך מלחמה. כיבוש נשים באמצעות פגיעות מיניות שימש במשך דורות הוכחה לניצחון, למידת גבריותו של הלוחם וכגמול מוחשי עבור שירותי הלחימה שלו. פגיעה מינית בנשים בזמן מלחמה נועדה לבזות, להשפיל ולבייש נשים כפרקטיקה להשגת שליטה. אונס נשים הוא פגיעה בזהות האישית שלהן וכן בזהות ה"קהילה" אליה הן משתייכות. 

המעבר מהעיסוק השוטף בהטרדה מינית, סמי אונס וגילוי עריות לפגיעות מיניות בטבח ה-7 באוקטובר ובשבי הצריך דיוק והתמקמות מחדש. אחד הדברים הראשונים שעשינו הוא לפנות לעולם ולהרחיב את הידע שלנו; לקרוא מאמרים, לסכם ולדייק את מה שרלוונטי אלינו, להבין מה צפוי ומה יכול לסייע. תוך כדי תנועה יצרנו קשר עם מומחיות מאוקראינה ומיוגוסלביה לשעבר, כדי לשמוע מהן מה יכול להיות רלוונטי וכיצד לפעול. 

מהידע שאספנו הבנו, שככל הנראה ייקח זמן עד שהנפגעות יפנו לקבל סיוע, או לספר את שאירע להן, ואולי בכלל לא, והחלטנו להתחיל לתעד ולבחון את הדברים. לקחנו על עצמנו את התפקיד הנרטיבי-היסטורי של לזכור, לכתוב ולהציג לעולם - לכתוב את דפי ההיסטוריה ולדאוג שהחלק הזה לא יעלם ממנה. ברקע היו הדהודי שואה וסיפורים משפחתיים, שדחקו בנו לפעול ולזכור. 

הדרך היתה קשה מנשוא, אבל חשובה והכרחית. כותרתו של הדוח, "זעקה אילמת", ממחישה את התפקיד שלקחנו על עצמנו – לדבר בשמן של אלו שאינן מדברות, בין אם שאינן רוצות או שאינן יכולות עוד.  לזכרן.  

*ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש היא מנהלת תחום המחקר באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

הדוח

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הגיש לאו"ם דוח רשמי על הפגיעות המיניות במלחמת 7 באוקטובר. ממצאי הדו"ח מצביעים על דפוסי פגיעה מינית חוזרים בארבע זירות שונות, שמלמדים על מתקפה שיטתית ומכוונת בעלת מאפיינים סדיסטיים במיוחד. אנחנו מקוות שממצאיו יהדהדו בעולם, ויעזרו לנו  לשבור את  קשר השתיקה וההכחשה על הפגיעות המיניות ב-7 באוקטובר - ולהפעיל לחץ לשחרור החטופות והחטופים.

צילום: אריק מרמור

קישור לדו"ח (אזהרת קריאה: התוכן מכיל תכנים גרפיים של התעללות מינית, עינוים ורצח) 👇

דו"ח בעברית:

https://did.li/NYvrl

דו"ח באנגלית:

https://did.li/wN4Nf

האו"ם מעל בתפקידו

השתיקה, ההתעלמות מהעדויות, וההצהרות המגומגמות של מומחי האו"ם לפגיעות מיניות – והכול בניגוד למשפט הבינלאומי

פרנסס רדאי ושיר אשכנזי

שעות לאחר טבח השבעה באוקטובר החלו להגיע עדויות לפגיעות מיניות חמורות בנשים ובילדות, וגם במספר גברים. באופן חריג, עדויות אלה תועדו בסרטונים שצולמו במצלמות גוף שנשאו הטרוריסטים של חמאס ושכללו תכנים גרפיים מזוויעים של הפגיעות המיניות. בהמשך, הגיעו עדויות מעדי ראיה ומזק"א, שחשפו את ממדי הפגיעה המגדרית הסיסטמתית, את השימוש בפגיעה מינית בנשים וילדות ואת חילול גופן ככלי לחימה וכביטוי לחילול המדינה האויבת. 

מניתוח שערכנו עולה, כי למרות עדויות אלה, ההכרה מגופי האו"ם בעובדה שהיתה אלימות מינית איחרה לבוא. וכשבאה – היא היתה בשפה ספקנית. ככל שהזמן חלף ועדויות נוספות המשיכו לבוא, המשיכה שתיקתם או ספקנותם של המומחים והמומחיות לזכויות אדם מטעם האו"ם, בכל הקשור לאלימות מינית.

בהצהרה שפורסמה ב-12 באוקטובר, מטעם המומחים המדווחים של מועצת זכויות האדם, גונו הפשעים "הזוועתיים" של חמאס, וזאת ללא התייחסות לאלימות מינית כלפי נשים וילדות. על הצהרה זו חתמו חמישים מומחים. ההצהרה השנייה מטעם המומחים המדווחים פורסמה ב-8 בינואר, וכללה התייחסות לעדויות לאונס ועינויים, הכוללות פגיעות מיניות, אונס קבוצתי, כריתה והשחתה של אברי-מין באמצעות ירי מכוון לעברם, וגופות נשים שנמצאו עם בגדים מופשלים למותניהן ‒ ללא תחתונים, או עם תחתונים קרועים, או מוכתמים בדם. למרבה הפלא, על הצהרה זו חתמו רק שניים מהמומחים המדווחים, כאשר המומחיות להפליה ולאלימות נגד נשים בלטו בשתיקתן.

השתיקה לוותה בהצדקת המעשים של חמאס, כאילו היו התנגדות לגיטימית לכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, פרסם ב-24 באוקטובר, כי תקיפות חמאס היו כחלק מהקונטקסט של שנים של כיבוש חונק. בהצהרותיהם התעלמו גופי האו"ם לחלוטין מהפגיעה המינית בנשים וילדות. 

גם בארגון ה- UN Women שמהווה את הסוכנות המיועדת של האו"ם לקידום והגנה על שוויון מגדרי והעצמת נשים, בחרו להעלים עין מהפשעים הנתעבים שביצע חמאס נגד נשים וילדות ישראליות. לאחר גינויים ולחץ ציבורי, רק ב-1 בדצמבר יצא הארגון עם התייחסותו הראשונה לפשעים המיניים שביצעו אנשי חמאס נגד נשים וילדות, וגם אז רק כדי לומר שצריך עדיין לחקור כדי לדעת אם היו כאלה. 

"מידע ממקורות בלתי תלויים הציג זוועות

הכוללות אונס קבוצתי והשחתה של אברי-מין. 

אבל פאטן קבעה רק שהראיות אולי מראות

על אלימות מינית, ושיש להמשיך לחקור"

ב-4 במרץ פרסמה פרמילה פאטן, הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לעניין אלימות מינית בסכסוכים מזויינים, דו"ח שקובע, כי יש מידע ברור ומשכנע על פגיעות מיניות כלפי נשים וילדות בשבי, הכוללות אונס, עינויים מיניים ויחס משפיל, אכזרי ובלתי אנושי. המידע התקבל מחטופות ששוחררו מהשבי, וייתכן שברגעים אלו ממש נשים וילדות שטרם שוחררו עדיין סובלות מפשעים שכאלה. 

בעניין האלימות המינית ברחבי עוטף עזה במהלך ה-7 באוקטובר, נאסף מידע ממקורות בלתי תלויים על זוועות הכוללות אונס קבוצתי והשחתה של אברי-מין שהתרחשו במספר מוקדים. עם זאת, פאטן קבעה  רק שראיות אלה אולי מראות מקרים של אלימות מינית ויש להמשיך ולחקור. 

בהתבסס על פרסום זה, המומחים המדווחים של מועצת זכויות האדם הוציאו הצהרה שלישית שציינה שהאופי השיטתי והנפוץ של האלימות המינית נגד נשים וילדות עשוי להיחשב כפשע נגד האנושות. גם כאן התייחסו לפשעים אלה רק "לכאורה". על הצהרה זו חתמו רק 10 מתוך כמעט 50 המומחים שחתמו על הצהרת הגנאי הכללית המקורית. 

ההתעלמות התחילית וההמשך הנגרר והמסויג של מומחי האו"ם, האמונים על זכויות אדם בכלל ועל זכויות נשים וילדות, בפרט מעוררת תדהמה. התנהלות זו חריגה באופן מיוחד לאור העובדה שהמשפט הבינלאומי מחייב מתן הגנה מיוחדת לנשים ולילדות נגד אלימות בכלל ונגד אלימות בסכסוכים מזוינים בפרט. 

*פרנסס רדאי היא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר דווחת מיוחדת של מועצת זכויות האדם של האו"ם. שיר אשכנזי היא עו"ד, מסטרנטית ועוזרת מחקר

המערכת לא ערוכה

כדי שיצליחו לדבר, נפגעות ונפגעים זקוקים לקרקע בטוחה – כלומר להכרה בפגיעה. אבל המערכת נצמדת לרף הפלילי ומתקשה לתת מענה למורכבות הנפשית של הקורבנות

ורדית אבידן

על אופייה הייחודי והאכזרי של מתקפת חמאס יש קונצנזוס מוחלט, אך באשר לפשעי המין במתקפה  עדיין קיים ערפול בזירה הבינלאומית. גם ארגוני נשים בינלאומיים, שחרטו על דגלם את הסיסמאות "את לא לבד" ו"אנחנו מאמינות לך, התקשו במתן ההכרה הנדרשת. ובישראל, על אף עדויות ודיווחים על פשעי מין כבר בימים הראשונים למתקפה, התקשורת דיווחה על כך רק לאחר מספר שבועות. 

אי-ההכרה וחוסר השיח הראשוני על פגיעות מיניות, גם הברורות והקשות ביותר, אינו מפתיע אותי, כעורכת-דין שמייצגת נפגעות תקיפה מינית זה 18 שנה. בכל הקשור לפגיעות מיניות, הרף הראייתי הנדרש אינו מתיישב עם נסיבות ביצוע הפגיעה ועם המורכבות הנפשית של הקורבן. כלומר, המערכת באופן כללי אינה ערוכה למצוא ראיות הקשורות לפגיעות מיניות בזמן שגרה, קל וחומר בעת התקפה רצחנית שיצרה כאוס מוחלט בכל המערכות. גם בזמן רגיל קשה מאוד לעמוד ברף הראייתי הנדרש להוכחת פשע מין, אפילו כשיש סרטונים ועדויות – שכן הראיה העיקרית הנדרשת בפשע מין היא עדותה של הנפגעת. במתקפת חמאס רוב הנפגעות נרצחו.

אולי היינו מצפים לכך שיותר נפגעים ונפגעות שכן שרדו יבואו להעיד. אך כשמדובר בשילוב של טראומה ומיניות, קיים קושי נפשי לדבר – וזהו הדבר העיקרי שהמערכות אינן ערוכות אליו. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בנושא ההכרה: כדי שתהיה להן.ם קרקע בטוחה, כדי שנפגעות ונפגעים יוכלו לדבר ללא תחושות בושה ואשמה, הן.ם זקוקות וזקוקים להכרה. אך כשהמערכת בנויה כך שכל עוד אין הרשעה פלילית התוקף הוא בחזקת חף מפשע – מאוד מורכב לקבל הכרה. תפיסת המערכת היא, שהכרה בפגיעה מינית בשלב הראשוני תכריע, כביכול, משפטית ופלילית, את מעשהו של התוקף.

"אם מישהי טוענת שנאנסה, אולי היא

לא עומדת בתנאי העבירה המשפטית 'אונס',

אך חוויית הפגיעה היא של אונס: מישהו פגע

בה וחילל את הגבולות האינטימיים שלה"

אך הכרה אינה חייבת לבוא במובן המשפטי. אם מישהי טוענת שנאנסה, ייתכן שהיא אינה עומדת בתנאי העבירה המשפטית "אונס", אך חוויית הפגיעה שלה היא בהחלט של אונס: מישהו פגע בה וחילל את הגבולות האינטימיים שלה. 

מדוע הכרה היא כה חשובה? 

1. הכרה היא התנאי לריפוי נפשי מהטראומה: אי-הכרה בחוויה או אירוע טראומתי יוצרת קושי נפשי עמוק, שיכול להתבטא בתסמינים פסיכולוגיים רבים, ובראשם מחשבות טורדניות: העלאת ספק בעצם התרחשות האירוע, ערעור תחושת הביטחון והאמון בעצמך, תחושות בושה ואשמה, אי-השלמה עם קיומה של טראומה וההשלכות שלה על התפקוד. התחושות מכרסמות בנפש ויוצרות התעסקות טראומטית נוספת, טפלה לחוויה הטראומתית העיקרית. ברגע שקיימת הכרה באירוע הטראומתי, התחושות הללו מנוטרלות וניתן לפנות מקום להתעסקות באירוע – ולריפוי. ככל שההכרה מתקיימת לפני או במקביל לאירוע הטראומתי, או במועד קצר אחריו, הסיכוי לריפוי נפשי גבוה יותר.

2. הכרה היא בסיס לעשיית צדק משפטי ותנאי הכרחי לביסוס דרישה לסעד משפטי, כמו הרשעה פלילית ומאסר, צווים ופיצויים. סעדים אלו נוטעים ברמה הפרטנית (של הקורבן) וברמה הציבורית משמעות של עשיית צדק, המתבטאת בענישה ובהבהרת הגבולות המוסריים והחברתיים. 

3. הכרה מונעת את ההשלכות הנפשיות הקשות של הכחשה ומאפשרת להעביר את הבושה לתוקף (לארגון הטרור) ולא לקורבנות. תפיסת המיניות שלנו מושפעת מהבניות חברתיות – השפעות של דת, הבניות מגדריות ועוד – ולכן גם כשמדובר בפשעי מין שאינם שנויים במחלוקת לגבי זהות התוקף והאשמה שלו, בושה עדיין מונעת חשיפה. 

עלינו להעביר מסר חד-משמעי, לפיו בושה ואשמה לעולם לא יונכחו אצל הקורבנות, אלא אצל התוקפים בלבד. הכרה היא ההפך הגמור מהכחשה: היא מובילה לדיבור ולריפוי. 

1. הכרה תמנע או תפחית הפצת פייק-ניוז: היא תנטרל מידע שקרי המכחיש את הפגיעה.

2. הכרה חיונית לצורך העמדת מנגנוני טיפול מותאמים לקורבנות ולניזוקים משניים (הסובלים מטראומה משנית: חשיפה לתכני הפגיעה המינית וחוסר ודאות לגבי קיומה). 

לסיכום: ההכרה חיונית לריפוי, להחלמה ולנרמול התחושות שעולות מעצם הפגיעה. הפן המשפטי הוא פן חלקי בלבד. יש חשיבות גדולה לנטיעת מודעות להשלכות הטראומתיות של מעשה הפגיעה המינית,  וליצירת תקשורת מינית בריאה שתשתלב בעולם המשפטי. כך יהיה קל יותר למתלוננות לספר את שאירע להן. יש לקוות שכעת המערכת תבין זאת ותערוך את השינויים הנדרשים, כדי שנוכל למגר את התופעה. 

*עו"ד ורדית אבידן היא מנהלת הקליניקה לפמיניזם ומשפט באונ' חיפה ויוצרת 'משפט מודע טראומה' - שירותים משפטים למניעת הטרדות מיניות